<h1>העיטור אות ג' גט מיאון</h1>
<h2>דף קז.</h2>
גרסינן בריש פרק בית שמאי בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות בית שמאי אומרין בבעל ובית הלל אומרים בבעל וביבם בית שמאי אומרים בפניו ובית הלל אומרים בפניו ושלא בפניו בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. ועד כאן לא קאמרי בית הלל אלא דלא בעינן מומחין אבל שלשה בעינן דתנן החליצה והמיאונין בשלשה. ותניא אלו ואלו מודים שצריך שלשה ולית הלכתא כוותייהו דהא איפסיק הלכתא כרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון דמכשירין אפילו בשנים דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. ופירש רבינו חננאל דיעבד אבל לכתחלה לא. ודייקא מדקתני מכשירין דיעבד קאמר. ומסתברא כוותייהו דהא אמרינן בפרק כיצד (כ"ה:) הא קא משמע לן דמיאון בשלשה ולאפוקי ממאן דאמר בשנים וכן הלכתא.
<h2>דף קז:</h2>
איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא. ירושלמי איזו הוא לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר איזוהו שלא לדעתה עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר. תשובה לרבינו אלפס שכתב הרב המחבר זה שאמרה המשנה השיאתה אמה או אחיה ולא אמר שקדשתה שקדושי קטנה אינו כלום ואין קידושין מועילין אלא מן הנשואין ואחר הנשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה מיאון. ומסתברא דליתה דהא בין בית שמאי ובין בית הלל מודו בארוסות דממאנין ורבא נמי הא אמר (גיטין ס"ה.) וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. וברייתא קתני תרתי אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקידושין שקדשני אמי ואחי אלמא מתקדשת למיאון. ובירושלמי לקמן הא ארוסך (עבד הא) [עבר] אמרה תלך [אמי] ותנשא לו. וכן מצאתי בתשובות ראשי ישיבות כי שכיב אבוה דקטנה ומקדשי לה אמה או אחיה תקינו רבנן אי מצטביא תפשי בה קידושין ואי לא מצטביא ממאנה ונפקא ואי לא מצטביא וקדשה שלא לדעתה לא תפשי בה קידושין ולא בעיא מיאון.
אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] בראשונה היו כותבין בגט מיאון לא רעינא ליה ולא צבינא ליה ולית אנא בעי להתנסבא ליה כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתי לאיחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא ולא דמיא מיאון לגט דממאנת באיש היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה.
כתב איך פלונית בת פלוני אתת קדמנא לבי דינא ואמרת לנא דאמא או אחי אטעו יתי וקדישו יתי להדין פלוני בן פלוני ואנא ינוקתא הויתי והשתא נמי ינוקתא אנא ולא ניחא לי בהדין גברא ולית אנא בעיא ליה ואנא ממאנה ביה וכדאמרה לנא הכי בדקנא אנחנא בהדין פלנית ואסהידו סהדי קדמנא דינוקתא היא וכתיבנן לה [שטרא] דנן ויהיבנא לה בידה למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין כדת משה וישראל ואנש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם ומאי דהוה קדמנא כתיבנא וחתימנא ויהיבנא בידה למהוי לה לזכו ולראיה. ומסתברא דהאי דיבורא נפיש טפי ואתי לאיחלופי בגיטא והכי בעי למכתב במתא פלונית איך פלנית בת פלני דהיא ינוקתא דקדשוה אמה ואחיה מיאנה בפלוני בן פלוני באנפנא וכתיבנא שטרא דנא ויהיבנא לה למהך להתנסבא לכל גבר דתצבי כדת משה וישראל ואנש לא ימחה בידה מיומא דנן ולעלם. עדים.
<h2>דף קח.</h2>
תנו רבנן איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקידושין שקדשני אמי או אחי יתר על כן אמר רבי יהודה אפילו הושיבה באפריון וכו'. ירושלמי (פי"ג ה"א) מעשה בתינוקת שנכנסה ליטול פשתן מפשתני אמ' לה הא אירוסך עבר אמרה תלך אמי תנשא לו אמרו חכמים אין לך מיאון גדול מזה. תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו קידושיה הן הן מיאוניה והלכתא כותיה אפילו הות נסיבת לקמא. ותניא רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום וכו' רבי יהושע אמר מעשה קטנה כלום והרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט. ופסקו רבוותא הלכה כרבי יהושע והלכה קטנה שלא מיאנה בעלה יורשה. הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור וכו'. והיכא דמיאנה בבעל מותרת לאביו (לעיל ק"ז:) אבל מת בעל ומיאנה ביבם אסורה לאביו משום דבשעת נפילה מתחזיא ככלתו אבל לאחיו דאביו שריא. אבל מי שיכולה למאן ולא מיאנה אינה ממאנת משום דבשעת נפילה מתחזיא כצרת בתו. צרתה חולצת ולא מתיבמת. נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו. הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו. וכן הלכתא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. ואמר רבי יצחק בר אשיאן אמר רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו גזירה אחיו אטו הוא וכן הלכתא.
<h2>דף קט.</h2>
שני אחים נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה ומת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה רבי אלעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכו'. (ק"י.) ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר וכן אמר רבי אליעזר. (קי"א.) מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת בא יבם על הראשונה וכו' רבי אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר.
<h2>דף קט:</h2>
איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני ואוקימנא בשבא עליה משהגדילה והביאה סימנין, דגמר ובעל לשם קידושין. אבל לא בא עליה ונשאת דברי הכל צריכה גט משני. שאף על פי שאינה יכולה למאן משהביאה שתי שערות כדאיפסיקא הלכתא לקמן ואף על גב דלא בעל, תפשי בה קידושין של שני שהיא צריכה גט. ומסתברא כרב חדא דהלכתא כותיה באיסורי ועוד דהא קימא לן כרב בקידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה הימנו גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ותרווייהו חד טעמא נינהו וצריכא כדאמרינן התם הילכך בשבעל אינה צריכה גט משני, דקנאה ראשון קנין גמור. בשלא בעל והגדילה ועמדה ונשאת ועמדה ומיאנה אינה יוצאה במיאון אלא בגט. ומיהו תפסי בה קדושי שני ומגרשה שני בגט. והא דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין כשנוייא דרב דאמר מילתא דקטנה מיתלא תלי וקיימא אי בעל אין ואי לא לא וליתה לדשמואל דאמר כל הבועל על דעת נשואין הראשונים הוא בועל ואף על גב דשמואל מצי לשנויי לבריתא הכי דמילתא דקטנה מיתלא תליא עד שעתא דמית דהא תפשי בה קדושי שני. אפילו הכי הלכתא כרב כדפסקינן. וכן פסק בהלכות גדולות בהלכות מיאון. ובעל מתיבות שכתב מהא שמעינן דהיכא דלא בעל אף על גב דאייתי שתי שערות והגדילה כמה ממאנת. ליתה דעד כאן לא פליגי אלא אי צריכה גט משני או לא, אבל למיאון לא כדאמרינן (נדה נ"ב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות רבי יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כרבי יהודה. ומודה רבי יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן. שמע מינה דרבי מאיר ורבי יהודה בלא נבעלה פליגי וקיימא לן כרבי מאיר. והא דאמר רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת [ויש אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת] ואיזו זו זו שקדושיה קדושי טעות שאף על פי שבנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת לה, ליתה, וכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיאנה שוב אינה יכולה למאן. וכתב רב אלפס דרבוותא קמאי מספקא להו ועבדי בה לחומרא. ואף על גב דשנינן הא דתניא המקדש את הקטנה קדושיה תלויין אשנויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה. והאי סברא סברא מעליא היא דגרסינן בהדיא וכו' עד אינה יוצאה במיאון אלא צריכה גט מדרבנן, ותפשי בה קדושי שני וצריכה הימנו גט ואם רצה השני לכונסה מגרשה ראשון ונושא שני אבל מגרשה שני ונושא ראשון לא, כההוא דגרסינן בגיטין וכו'. וצריכא עיונא דמסתברא דמדקאמר שמואל צריכה גט משני שמע מינה ראשון כדקאי קאי ומותרת לשניהן דומיא דיצא קול עליה מזה ומזה בגיטין (פ"ט:). ודומיא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת שלא ברשות (יבמות פ"ז:) דמותרת לחזור לו ובנתקדשה ואחר כך בא בעלה (פ"ח:) דלא גזרינן בה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה דכיון שנשאת שלא ברשות קלא אית ליה הכא נמי קלא אית ליה. ועוד דקיימא לן במקום אמתלא חוששין לאמתלא והכא נמי קידושי טעות הוו. ומאי דקאמר רבינו דעבדינן לחומרא ואשינויי לא סמכינן לא בריר לן לישניה דכיון דעבדינן לחומרא סמכינן אשינויא מיהו הלכה כדפסקינן.
